Testament

סיכום

״טסטמנט״ (Testament, 2023), סרטו של הבמאי הקוויבקי דני ארקן, הוא דרמה סאטירית ומהורהרת על אדם מזדקן שמביט בעולם המשתנה סביבו ומנסה להבין אם עדיין נותר בו מקום לערכים, לזיכרונות ולרגישויות של דורו. במרכז העלילה עומד ז׳אן־מישל, גבר בשנות השבעים לחייו המתגורר בבית דיור מוגן במונטריאול. חייו מתנהלים בשגרה שקטה, המורכבת מחברויות עם דיירים אחרים, מזיכרונות מן העבר ומניסיון לשמור על עצמאות ועל מידה של משמעות. השגרה הזאת מתערערת כאשר אל סביבתו מגיעה צעירה פעילה ואידיאליסטית, המעורבת במאבק ציבורי הנוגע לעתידו של מבנה או אתר בעל ערך היסטורי ותרבותי. המפגש בין השניים יוצר קשר לא צפוי, ומעמיד זה מול זה שני דורות, שתי שפות פוליטיות ושתי דרכים להבין מה ראוי לשמר ומה חייב להשתנות. לצדו של ז׳אן־מישל נמצאים דיירי בית האבות, אנשי הצוות והדמויות הצעירות יותר המקיפות אותו. כל אחת מהן משקפת היבט אחר של החברה הקוויבקית והמערבית: את הבדידות שמגיעה עם הגיל, את הצורך בקשר אנושי, את הפער בין כוונות טובות לבין קיצוניות אידיאולוגית, ואת המתח שבין זיכרון אישי לבין נרטיבים ציבוריים חדשים. ארקן משלב בין דרמה אינטימית, הומור יבש וסאטירה חברתית. הסרט עוסק בזקנה ובמוות, אך גם בחברות, באהבה מאוחרת ובאפשרות להתחדש דווקא בשלב שבו נדמה שהחיים כבר התקבעו. במקביל הוא מתבונן בביקורת על פוליטיקת הזהויות, על תרבות הביטול ועל האופן שבו מוסדות וחברות מנסחים מחדש את היחס לעבר. עם זאת, הסרט אינו מציע תשובות פשוטות: הוא לועג הן לשמרנות המתעקשת להיאחז בכל דבר ישן והן לאקטיביזם שאינו תמיד מסוגל להכיל מורכבות או סתירות. ״טסטמנט״ הוא סרט על מורשת במובן הרחב של המילה — לא רק מה שאדם משאיר אחריו, אלא גם אילו סיפורים, דימויים וערכים החברה בוחרת לזכור. מתחת לסאטירה על השיח הציבורי מסתתרת יצירה רגישה על אנשים שמנסים לא לאבד את עצמם בעולם שמתקדם במהירות, ועל האפשרות שקשר אנושי כן יגשר, ולו זמנית, על פערים של גיל, השקפה וניסיון חיים.