പുഴു

סיכום

״פוזו״ (2022) הוא מותחן פסיכולוגי־חברתי מטריד, העוקב אחר קוטן, שוטר לשעבר המגדל לבדו את בנו קיצ׳ו. קוטן מקפיד לנהל את חיי בנו ביד קשה, משגיח על כל צעד שלו ומנסה להגן עליו — או למעשה לעצב אותו — בהתאם לתפיסת עולמו הנוקשה והסמכותנית. בביתם השקט לכאורה שוררת אווירה של מתח מתמיד, הנובעת לא רק מהיחסים בין האב לבנו, אלא גם מהפחדים, החשדות וההרגלים הכפייתיים שמנהלים את קוטן. המצב משתנה כאשר אחותו של קוטן, ת׳יתי, חוזרת אל חייו עם בעלה קוטאפאן, שחקן תיאטרון בן למעמד חברתי ולקהילה שונים משלו. נוכחותם מערערת את הסדר שקוטן מנסה לשמר וחושפת את העוינות העמוקה שלו כלפי מי שאינם מתאימים לתבנית המעמדית והתרבותית שבה הוא מאמין. קיצ׳ו, הנמצא בעצמו בשלב רגיש של התבגרות, נקלע בין אביו השתלטן לבין אפשרות אחרת של חיים, המבוססת על חופש, יצירתיות וקבלה. ממבט ראשון מדובר בסיפור משפחתי על אב ובנו, אך בהדרגה הסרט מתגלה כיצירה אפלה על כוח, שליטה ופחד. קוטן הוא דמות מורכבת ומאיימת: אדם שמציג את עצמו כמגן וכמחנך, אך מתקשה להבחין בין דאגה לבין דיכוי. דרכו הסרט בוחן כיצד דעות קדומות, אלימות סמויה וטראומות מן העבר עוברות מדור לדור, וכיצד בית שאמור להיות מקום מפלט עלול להפוך למרחב חונק. הסרט עוסק גם במערכת הקאסטות ובעליונות המעמדית בהודו, בגזענות חברתית, בפטריארכיה ובאופן שבו מוסדות כמו המשפחה והמשטרה עשויים לשמר היררכיות במקום להגן על החלשים. הבימוי המאופק, הקצב האיטי והאווירה הקלסטרופובית יוצרים תחושת איום מתמשכת, בעוד שדימוי התולעת שבשם הסרט מעניק לסיפור איכות סמלית: משהו קטן, נסתר ומתפתל, שממשיך להתקיים מתחת לפני השטח ולכרסם בכל מה שנראה יציב. ״פוזו״ אינו מותחן שמבקש רק להפתיע, אלא סרט קודר על הרעלת יחסים, על ירושת האלימות ועל המחיר האנושי של עולם המבוסס על שליטה ופחד.