מריה

סיכום

״מריה״ (2024), בבימויו של פאבלו לריין ובכיכובה של אנג׳לינה ג׳ולי, הוא דיוקן אינטימי, מלנכולי ורב־שכבות של מריה קאלאס, אחת מזמרות האופרה הגדולות והנערצות במאה ה־20. הסרט מתרחש בעיקר בפריז של שנות ה־70, בימיה האחרונים של קאלאס, כשהיא חיה כמעט בהתבודדות ומנסה להחליט אם יש לה עדיין רצון, כוח וביטחון לחזור אל הבמה. בין רגעים של שגרה שקטה, זיכרונות, שיחות ודמיון, נפרש סיפורה של אמנית שנעה כל חייה בין הערצה ציבורית עצומה לבין בדידות עמוקה. העלילה חוזרת אל תחנות מרכזיות בחייה של קאלאס: ילדותה ביוון, שנות ההכשרה והתביעה הבלתי פוסקת למצוינות, העלייה המטאורית שלה בעולם האופרה והמחיר האישי ששילמה על מעמדה. הסרט מציג אותה לא רק כקול חד־פעמי וככוכבת בינלאומית, אלא גם כאישה שנאבקה בזהותה, בגופה, בזיכרונותיה ובציפיות שהעולם תלה בה. חייה המקצועיים והפרטיים שלובים זה בזה, וההצלחה הגדולה מלווה באובדן תחושת השליטה ובקשרים רגשיים סוערים. לצדה מופיעים אנשים שהיו חלק מהמעגל הקרוב שלה, בהם משרתה ברונה, הנהג והעוזר פרוצ׳ו, ובני זוגה ודמויות משמעותיות מעברה, ובהם אריסטוטלס אונאסיס וג׳ובאני בטיסטה מנגיני. מערכות היחסים האלה מאפשרות לסרט להתבונן בקאלאס מאחורי הדימוי הציבורי: כאישה הזקוקה לקרבה, לנאמנות ולחום, אך מתקשה להפריד בין האני הפרטי שלה לבין הפרסונה שהעולם דרש ממנה לשמר. זהו סרט על זיכרון ועל האופן שבו העבר ממשיך להתקיים בהווה, אך גם על הקשר המורכב בין אמנות לחיים. קאלאס מוצגת כמי שמצאה בקולה דרך לבטא כאב, תשוקה ואובדן, ובו בזמן נלכדה בתוך הצורך להמשיך להיות ״קאלאס״ גם כשהאדם שמאחורי השם כבר מותש. לריין אינו יוצר ביוגרפיה כרונולוגית מקיפה, אלא פסיפס רגשי של אישה המתבוננת לאחור ומנסה להבין מה נותר ממנה לאחר שהמחיאות כפיים שככו. הבימוי האלגנטי, העיצוב התקופתי והצילום האינטימי מדגישים את תחושת ההיזכרות והניתוק, בעוד ג׳ולי מעניקה הופעה מאופקת ומלאת נוכחות, המתרכזת במחוות קטנות, בשתיקות ובשבריריות שמאחורי הזוהר. ״מריה״ הוא פחות סרט על מיתוס האופרה ויותר ניסיון להתקרב אל האדם שנלכד בתוכו — יצירה מהורהרת על תהילה, אהבה, בדידות, הקרבה והשאיפה להישמע גם לאחר שהקול מתחיל להיחלש.