Humane

סיכום

“Humane” (2024), סרט הביכורים של קייטלין קרוננברג, מתרחש בעתיד קרוב שבו משבר אקולוגי עולמי הוביל לקריסה חברתית ולמדיניות ממשלתית קיצונית לצמצום האוכלוסייה. במסגרת התוכנית הרשמית, אזרחים יכולים “להתנדב” לסיום חייהם, בתמורה להקלה על בני משפחתם ולתחושה שהם תורמים להצלת החברה. על רקע זה, צ’רלס יורק, עיתונאי בדימוס ואב למשפחה אמידה, מזמין את ילדיו הבוגרים ואת אשתו, דון, לארוחה בבית הכפרי של המשפחה. הוא מבקש לשתף אותם בהחלטה שקיבל בנוגע לתוכנית הממשלתית, אך המפגש המשפחתי הופך במהרה לאירוע טעון ואלים, כאשר הפער בין העקרונות שהדמויות מצהירות עליהם לבין האינטרסים האישיים שלהן הולך ונחשף. מה שמתחיל כשיחה משפחתית לא נעימה מתפתח למותחן הישרדות סגור, שבו כל אחד מהנוכחים נאלץ להתמודד עם שאלות של נאמנות, אחריות ובחירה. במרכז עומדים האחים ג’ארד, נואה, רייצ’ל ומיה, שכל אחד מהם מגיב אחרת למצב הקיצוני שאליו נקלעה המשפחה. ג’ארד הוא דמות צינית ומעשית יותר, המנסה לשלוט במתרחש; נואה מתאפיין ברגישות ובחוסר ביטחון; רייצ’ל מביאה עמה עמדה תקיפה וחשדנית; ומיה, הצעירה בחבורה, מייצגת במידה רבה את הדור שנאלץ לשלם את מחיר החלטותיהם של המבוגרים. דון, אשתו של צ’רלס, מוסיפה למערך המשפחתי שכבה של יחסי כוח, ריחוק ומתח לא פתור. קרוננברג משתמשת במבנה של מותחן משפחתי כדי לבחון את האופן שבו משבר סביבתי ומדיניות ממשלתית חסרת רחמים חודרים אל תוך הבית הפרטי. הסרט עוסק בפער שבין אלטרואיזם אמיתי לבין הקרבה שנכפית על אדם, ובשאלה האם בחירה יכולה להיחשב חופשית כאשר היא נעשית תחת לחץ כלכלי, חברתי או משפחתי. לצד זאת, “Humane” מציע סאטירה אפלה על מעמדות אמידים, על צביעות מוסרית ועל הנטייה להפוך גם מוות למוצר מנוהל, ממוסד וממותג. זהו סרט מסוגר, מריר ולעיתים אכזרי, שמעדיף מתח פסיכולוגי ותחושת אי-נוחות על פני הסברים רחבים על העולם העתידני שלו. עיקר כוחו נמצא בעימותים בין בני המשפחה ובאופן שבו שפה מנומסת ורעיונות ליברליים לכאורה מתפוררים כשהדמויות נדרשות לפעול באמת.