הרוזן

סיכום

״הרוזן״, סרטו של פבלו לאראין, הוא סאטירה שחורה, מסוגננת ומטרידה על אוגוסטו פינושה, הדיקטטור הצ׳יליאני לשעבר, המדומיין כאן כערפד עתיק שנמלט מן ההיסטוריה וממשיך להתקיים הרחק מעיני הציבור. לאחר עשרות שנים שבהן נחשב למת, פינושה חי באחוזה מבודדת בדרום צ׳ילה, יחד עם אשתו לוסיה ועם קומץ מקורבים, כשהוא מנסה להתמודד עם הזקנה, עם תאוות הבצע של משפחתו ועם הזיכרונות שאינם מרפים ממנו. פינושה של הסרט אינו רק מפלצת על-טבעית, אלא גם גלגול קולנועי של שליט שמסרב להיעלם. הוא מוצג כדמות מגוחכת ומאיימת בו-זמנית: אדם זקן, עייף ונרקיסיסטי, שעדיין מוקף באנשים המבקשים ליהנות מהונו ומהמורשת שהותיר אחריו. לוסיה, אשתו, אינה דמות פסיבית, אלא שותפה מלאה למשחקי הכוח, לתככים ולניסיונות לשמר את מעמדם. ילדיהם ונציגים נוספים של המשפחה מגלמים את הדורות שהמשיכו ליהנות מפירות המשטר, גם כשהם מעדיפים להציג את עצמם כקורבנותיו או כמי שלא ידעו דבר. אל תוך הבית נכנסת כרמן, רואת חשבון צעירה שנשלחת לבדוק את מצבו הכספי של פינושה ואת המקורות להונו. בנוכחותה יש גם ממד חוקר וגם ממד כמעט דתי, והיא הופכת לעיניים שדרכן הסרט בוחן את המשפחה ואת סודותיה. לצד בני הבית מופיעות דמויות נוספות המרחיבות את האלגוריה ומטשטשות בכוונה את הגבול בין סיפור היסטורי, אגדה גותית ופארסה פוליטית. הסרט מצולם בשחור-לבן מרהיב, המעניק לנופים הצ׳יליאניים ולפנים המקומטים תחושה של דיוקן קפוא בזמן. לראין אינו מבקש ליצור ביוגרפיה מסורתית או משפט היסטורי מסודר, אלא מיתולוגיה אפלה על עריץ שממשיך לינוק מן החברה גם לאחר מותו הרשמי. הערפדות משמשת כאן דימוי לניצול, לשחיתות ולכוחם של מוסדות ומשפחות לשמר את עושרם ואת השפעתם. במרכז ״הרוזן״ עומדות שאלות על אחריות, זיכרון והכחשה: מה קורה כאשר פשעים פוליטיים אינם מקבלים דין וחשבון, מי מרוויח מן השכחה, והאם אפשר באמת לקבור דיקטטורה כאשר רעיונותיה, כספה ומנגנוניה ממשיכים לחיות. זהו סרט סוריאליסטי וארסי, לא תמיד קל לצפייה, שמעדיף אירוניה, גרוטסקה ואווירת אימה על פני מסר ישיר — אך דווקא באמצעות ההגזמה הוא מצליח להמחיש עד כמה ההיסטוריה עצמה יכולה להיראות בלתי נתפסת.