
אאוריקה
הסרט נפתח כמערבון בשחור־לבן, קאובוי המגיע לעיירה אמריקאית נידחת. משם משייט הסרט אל ארצות־הברית של ימינו ועוקב אחר משמרת לילה של שוטרת ממוצא ילידי שנאלצת להתמודד לבדה עם שורה של תקריות במחוזות הקפואים ושכוחי האל שבהם היא משרתת. באפילוג אנו נחשפים לתקרית אלימה בג'ונגל הברזילאי של שנות ה-70.
סיכום
"אאוריקה" של הבמאי ליסנדרו אלונסו הוא סרט מסע יוצא דופן, שנע בין תקופות, יבשות וסגנונות קולנועיים כדי לבחון את הקשר בין האדם, המקום והזיכרון. הסרט נפתח כמערבון בשחור־לבן: קאובוי מסתורי בשם מרפי מגיע לעיירה אמריקאית נידחת, והאווירה מוכרת לכאורה מסרטי המערב הקלאסיים — רחובות מאובקים, דמויות מסוגננות ותחושה של אגדה אפלה. אולם בהדרגה מתברר שהפתיחה הזו היא רק שער לעולם רחב ומורכב יותר, שבו סיפורים ישנים ממשיכים להדהד בהווה. מכאן עובר הסרט לארצות הברית בת זמננו, אל אזור קפוא ומבודד שבו מתגוררת קהילה ילידית. במרכז החלק הזה עומדת אליינה, שוטרת ממוצא ילידי העובדת במשמרות לילה. במהלך העבודה היא נאלצת להתמודד כמעט לבדה עם רצף של קריאות, מצבי חירום ותקריות טעונות, שממחישים את הקשיים החברתיים והנפשיים של תושבי המקום ואת המרחק הגדול בינם לבין מוסדות המדינה. לצדה מופיעות דמויות מקומיות נוספות, ובהן סיידי, שהקשר שלה אל אליינה מעניק לסרט ממד אישי ואנושי יותר, מעבר להתבוננות החברתית הרחבה. בחלקו האחרון הסרט נוסע אל יערות הגשם של ברזיל בשנות השבעים, אל מרחב שבו חייה של קהילה ילידית מתנהלים תחת איום מתמשך של אלימות, ניצול ופגיעה מצד העולם החיצוני. המעבר הזה אינו מוצג כעלילה ליניארית רגילה, אלא כחיבור אסוציאטיבי בין זמנים ומקומות, בין דמויות ובין זיכרונות קולקטיביים. "אאוריקה" עוסק בקולוניאליזם ובמחיר שהותיר אחריו, בגזענות ובדחיקתן של קהילות ילידיות לשוליים, אך גם ביכולת שלהן לשמר זהות, מסורת ותחושת שייכות. הסרט מתעניין באופן שבו סיפורים עוברים מדור לדור, ובאופן שבו הקולנוע עצמו יכול לטשטש את הגבולות בין מציאות, מיתוס וחלום. הקצב האיטי, המעברים החדים בין סגנונות והנכונות להותיר שאלות פתוחות עשויים לדרוש סבלנות, אך הם יוצרים יצירה מהורהרת ומסתורית, שמזמינה את הצופה לחוות את ההיסטוריה לא כרצף אירועים מסודר, אלא כזיכרון חי שממשיך להתקיים בהווה.








