Die Ermittlung

סיכום

״החקירה״ (Die Ermittlung, 2024) הוא עיבוד קולנועי יוצא דופן למחזהו של פטר וייס, המבוסס על משפט אושוויץ שנערך בפרנקפורט בשנות השישים. הסרט חוזר אל אולם בית המשפט ומציג, כמעט ללא קישוטים קולנועיים, את ניסיונם של התביעה, העדים והנאשמים להתמודד עם פשעי מחנה ההשמדה אושוויץ ועם השאלה כיצד אפשר לתעד, לשפוט ולהבין מערכת של רצח המוני. במרכז העלילה עומד המשפט עצמו. התובע מנסה לבנות תמונה עובדתית ומשפטית מתוך עדויותיהם של ניצולים, אנשי צוות לשעבר וגורמים שהיו קשורים למנגנון המחנה. מולו ניצבים עורכי ההגנה והנאשמים, המנסים להרחיק את עצמם מן הפשעים, להציג את מעשיהם כחלק ממערכת גדולה מהם או להסתתר מאחורי טענות של ציות לפקודות וחוסר ידיעה. הניצולים אינם מוצגים כגיבורים קולנועיים במובן המקובל, אלא כעדים הנאלצים לשוב אל חוויות בלתי נתפסות ולתאר אותן בשפה עניינית, כמעט יבשה, בפני מוסד משפטי. הסרט נשען על מבנה תיאטרלי מובהק: הדמויות מדברות ישירות, העדויות מצטברות בהדרגה, והמתח נובע פחות מאירועים דרמטיים מאשר מהמפגש בין מילים, זיכרון ואחריות. בין הדמויות המרכזיות נמצאים הרכב בית המשפט, התובע, סנגורי הנאשמים, הנאשמים עצמם ובעיקר קשת רחבה של עדים, שכל אחד מהם מוסיף חלק אחר לתמונה. אין כאן גיבור יחיד שמוביל את הסיפור; הגיבור האמיתי הוא תהליך העדות והניסיון להפוך זיכרון טראומטי לרשומה ציבורית ומשפטית. באמצעות הסגנון המאופק והישיר שלו, ״החקירה״ עוסק באחריות אישית מול אחריות מערכתית, בגבולות הציות, בכוחה ובמגבלותיה של מערכת המשפט ובאופן שבו חברות מעדיפות לעיתים לשתוק או לשכוח. הסרט בוחן גם את הפער בין העובדות היבשות של מסמך משפטי לבין הסבל האנושי שמאחוריהן, ואת המחיר הנפשי שמשלמים מי שנדרשים להעיד. זהו סרט קשה, תובעני ומכוון במודע נגד צפייה פסיבית: הוא מבקש מהקהל להקשיב, לשהות בעדות ולשאול לא רק מי ביצע את הפשעים, אלא כיצד חברה שלמה מאפשרת להם להתרחש — ומה היא עושה לאחר מכן עם הידיעה.