Dashcam

סיכום

"דאשקאם" (2021) הוא סרט אימה מוקומנטרי של רוב סאבאג', המסופר כמעט כולו דרך מצלמות רכב, טלפונים ושידורים חיים. במרכזו עומדת אנני הארדי, מוזיקאית ואושיית רשת פרובוקטיבית, שמגיעה מארצות הברית לאנגליה בתקופת הסגרים של מגפת הקורונה. אנני, שמתנגדת בקול רם למגבלות ולשיח הציבורי סביב המגפה, מתאחדת עם חבר ילדותה סטרץ', שמנסה לנהל את חייו ולעבוד כשליח מזון בתוך מציאות שהשתבשה. במהלך נסיעה לילית אנני מסכימה להסיע אישה מבוגרת ומסתורית בשם אנג'לה. מה שנראה בתחילה כמעשה חסד פשוט הופך במהרה למסע מטריד ואלים, כשהשתיים מוצאות את עצמן מבודדות בכבישים חשוכים ובסביבה שהולכת ונעשית מאיימת יותר. סטרץ' מנסה לסייע מרחוק, בעוד אנני מתעדת את המתרחש ומשדרת אותו לצופיה, גם כשהגבול בין תוכן בידורי, התנהגות חסרת אחריות וסכנת חיים הולך ונעלם. הסרט נשען במידה רבה על דמותה הקיצונית של אנני: היא מצחיקה, אנרגטית וכריזמטית, אך גם אנוכית, מתריסה ומעוררת סלידה. סטרץ' משמש לה ניגוד מתון ואנושי יותר, ואילו אנג'לה נותרת מוקד של מסתורין ואי־נוחות. השימוש במצלמות ובשידור חי מעניק לסרט תחושה מיידית ולא יציבה, כאילו הצופה לכוד בתוך חוויה מקוונת שאין ממנה דרך בטוחה לצאת. מעבר לאימה הישירה, "דאשקאם" עוסק בתרבות של תשומת לב בכל מחיר, בהתמכרות לתיעוד ולתגובות הקהל, ובאופן שבו פחד ציבורי ובידוד חברתי יכולים להפוך אנשים לתוקפניים וחסרי אמפתיה. זהו סרט מכוון־פרובוקציה, שלעתים מעדיף כאוס, רעש ואי־נוחות על פני בניית מתח קלאסית, ולכן הוא עשוי להיות מקטב — אך הוא מצליח להפוך את האובססיה לשידור חי לכלי אימה אפקטיבי.