Dadu

סיכום

„דדו” (2022) הוא סרט תיעודי העוסק בדוד אלעזר, הרמטכ״ל התשיעי של צה״ל, ובתקופה הסוערת שהובילה למלחמת יום הכיפורים ובאה בעקבותיה. הסרט מציג את דדו לא רק כמפקד בכיר וכדמות מרכזית בתולדות הביטחון של ישראל, אלא גם כאדם שנדרש לקבל החלטות בתנאי אי־ודאות, בתוך מערכת פוליטית וצבאית מורכבת, ובצל אחריות כבדה כלפי המדינה והחיילים שעליהם פיקד. העלילה נעה בין תחנות מרכזיות בקריירה של אלעזר – שירותו בפלמ״ח, תפקידיו הבכירים בצה״ל ועלייתו לתפקיד הרמטכ״ל – לבין המבחן הדרמטי של מלחמת יום הכיפורים והוויכוח הציבורי והפנימי שהתפתח אחריה. לצד דדו מופיעות דמויות מפתח מן התקופה, ובהן ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, אלופי צה״ל ומפקדים בכירים שהיו שותפים להערכת המצב, לקבלת ההחלטות ולוויכוחים סביב ניהול המלחמה. באמצעות חומרי ארכיון, הקלטות, עדויות ופרשנות היסטורית, הסרט מנסה להרכיב תמונה מורכבת של האדם ושל המערכת שבתוכה פעל. במרכז הסרט עומדת השאלה כיצד נבחנת מנהיגות בזמן משבר: האם די בכוונות טובות ובניסיון צבאי, ומהו חלקו של מפקד כאשר המציאות מתפתחת בניגוד להערכות המוקדמות. „דדו” עוסק גם ביחסים המתוחים בין הדרג המדיני לצבאי, בתרבות של ביטחון עצמי מופרז, במחיר האנושי של טעויות ובהשפעתה של דעת הקהל על הזיכרון הלאומי. בה בעת, זהו סרט על אחריות, נאמנות, כבוד ופוליטיקה של אשמה – ועל האופן שבו חברה מתמודדת עם טראומה היסטורית ומחפשת את האחראים לה. מבלי להציע תשובה חד־משמעית, הסרט מזמין את הצופה לבחון מחדש את דמותו של דדו ואת הסיפור המוכר של מלחמת יום הכיפורים. הוא מציג אותו כמפקד שנוי במחלוקת, אך גם כדמות טרגית ואנושית, ומעלה שאלות שנותרות רלוונטיות לכל דיון על מנהיגות, כישלון והאחריות הציבורית של מקבלי החלטות.