BRATS

סיכום

הסרט התיעודי BRATS, בבימויו של אנדרו מקארתי, חוזר אל אחת התופעות המזוהות ביותר עם הקולנוע האמריקאי של שנות ה־80: “חבורת העכברושים” — ה־Brat Pack. הכינוי, שנולד בכתבת מגזין מפורסמת, הודבק לקבוצת שחקנים צעירים שהופיעו יחד בסרטי נעורים מצליחים כמו “מועדון ארוחת הבוקר”, “סנט אלמו, אש” ו“יפה בוורוד”, והפך אותם בן־לילה לסמל של דור, אך גם לתווית שהשפיעה על הקריירות ועל חייהם האישיים. מקארתי, שהיה בעצמו חלק מהחבורה וכיכב ב“סנט אלמו, אש”, יוצא למסע אישי ועיתונאי כדי להבין מה באמת עמד מאחורי הכינוי ומה הייתה משמעותו עבור מי שנשאו אותו. הוא נפגש עם שחקנים מרכזיים מאותה תקופה, בהם אמיליו אסטבז, רוב לאו, דמי מור, אלי שידי וטימותי האטון, ומשלב ראיונות עכשוויים עם קטעים מסרטי העבר. דרך השיחות האלה הוא בוחן את הזיכרונות השונים של אותה תקופה, את היחסים בין חברי הקבוצה ואת האופן שבו התקשורת יצרה סיפור גדול יותר מהאנשים עצמם. במרכז הסרט עומדת השאלה אם ה־Brat Pack הייתה חבורה אמיתית או בעיקר המצאה של העיתונות — ואם התווית, שנראתה בתחילה כמו סימן להצלחה ולשייכות, הפכה גם לנטל. המשתתפים מדברים על תהילה מוקדמת, על הלחץ להישאר רלוונטיים, על המרחק בין הדימוי הציבורי לאדם הפרטי ועל האופן שבו תעשיית הקולנוע מתייחסת לשחקנים צעירים כשהם מתבגרים. מקארתי אינו מסתפק בנוסטלגיה לסרטי הנעורים, אלא משתמש במפגשים כדי לבחון זיכרון, חרטה, חברות, גבריות, הזדקנות והכוח המתמשך של תרבות הפופ לעצב את האופן שבו אנשים זוכרים את עצמם. BRATS הוא בראש ובראשונה סרט על מפגש מחודש עם העבר: עם הסרטים, עם התהילה ועם זהות שנוצרה עבור קבוצת שחקנים לפני שהספיקו להחליט בעצמם מי הם רוצים להיות. הוא מציע מבט אינטימי ולעיתים אירוני על דור קולנועי שהפך לאייקון, ומנסה להפריד בין המיתוס של ה־Brat Pack לבין החוויות המורכבות של האנשים שמאחוריו.